"לפעמים, כשחייל שהיה פצוע קשה משתחרר מהשיקום, כולנו בוכים איתו"
מהר מאוד אחרי ה-7 באוקטובר הבינו בשיבא שיש צורך בליווי לנפגעי המלחמה. לירון אהרון, אחראית ליווי אישי ומשפחתי בשיקום, מספרת איך זה עובד: "אנחנו עם המטופלים מרגע ההגעה ועד השחרור, דואגים שאף אחד לא ייפול בין הכיסאות"
"כשחיילים פצועים משתחררים ממחלקת השיקום, אנחנו עושים טקס שחרור. כולם מתאספים בעמדת האחיות, המטופל אומר כמה מילים, המלווה שלו אומרת כמה מילים, כל הצוות מגיע, סופרים מחמש עד אחת ואז גוזרים את צמיד האשפוז שלו. ליוויתי חייל שהאגן שלו התרסק, והיה צריך לעבור תהליך שיקום ארוך ובמסגרתו גם ללמוד ללכת מחדש. הוא עבר שבועות ארוכים של כאב, בלי לצאת הביתה, ושמר על אופטימיות בכל התהליך הזה. היה לנו חיבור חזק, וביום שהוא השתחרר, בטקס השחרור המיוחל, הוא ממש בכה, וכולנו בכינו איתו".
לירון אהרון, אחראית ליווי אישי ומשפחתי של אגף השיקום בשיבא, ממלאת תפקיד שדורש לא רק מקצועיות, אלא גם עבודה עם הלב. בהכשרתה היא עובדת סוציאלית, אבל לפני המלחמה היא בכלל ניהלה את מרכז הבריאות לעובד, כדי להתרכז בצד השמח של החיים. עד לשביעי באוקטובר. ביום שבו פרצה המלחמה היא עברה, בלי להסס, לעבודה עם נפגעי המלחמה. "בהתחלה פשוט ניגשתי לכל מי שהגיע למיון בהקשר של המלחמה וביררתי מה הוא צריך", היא נזכרת. "זה היה שירות נדרש, ומהר מאוד אחרי פרוץ המלחמה הוקם בשיבא מרכז ליווי נפגעים".
לירון אהרון באגף השיקום "חוזרים לחיים". כתף תומכת בשעתם הקשה
מערך הליווי, יש לציין, היה קיים בשיבא עוד לפני המלחמה, עבור מטופלי סרטן, מחלקות פנימיות ועוד. המרכז החדש הוקם במיוחד עבור מי שהגיעו לשיבא בגלל המלחמה – חיילים פצועים, חטופים ששוחררו, נפגעי חרדה, כל מי שנזקק לטיפול. המלווים, המצוותים לנפגעים ולמשפחות מרגע האשפוז ולאורך הליך השיקום, משמשים אוזן קשבת וכתף תומכת למשפחות בשעתם הקשה, תוך זיהוי הצרכים המדויקים של כל אחד ואחת וטיפול במהירות, במסירות וברגישות.
את הימים הראשונים שאחרי השבת השחורה ההיא, העבירה אהרון כמתנדבת בחדר המיון בשיבא. "במהלך משמרת של 12 שעות, פגשתי באחת בלילה אישה שהגיעה אלינו למיון אחרי שקיבלה הודעה מקצין העיר שבנה, שהוגדר במשך כמעט שבוע כנעדר, נרצח בפסטיבל נובה. היא הגיעה עם תסמינים של אירוע לבבי. התיישבתי לדבר איתה, היא שאלה אם אני עובדת סוציאלית, והסברתי שאני אומנם עובדת סוציאלית בהכשרתי אבל אני לא העובדת הסוציאלית הכוננית ואני יכולה לקרוא לה. אבל היא ביקשה שאשאר לדבר איתה. דיברנו במשך שעה ומשהו, היא סיפרה לי סיפור קשה, על הבת שלה שגם הייתה בנובה והצליחה להימלט, ועל הימים האיומים שהם עוברים. תוך כדי השיחה שלנו היא גם קיבלה טיפול רפואי במיון והשתחררה. הקשר בינינו נמשך גם אחרי השחרור, הגעתי לשבעה של הבן שלה, ולשלושים".
אחרי המשמרת המשמעותית הזו, אהרון התנדבה למרכז הליווי לנפגעי חרבות ברזל. בהתחלה טיפלה בפצועים בשיקום האורתופדי ואז התמנתה לאחראית הליווי לנפגעי המלחמה. את תפקידה היא מגדירה: "הדאגה שמטופל לא ייפול בין הכיסאות – מהרגע שמגיע לבית החולים ועד לרגע שמשתחרר".
יום העבודה של אהרון מלא בדברים לא מתוכננים. "זה מתחיל כמו יום עבודה רגיל", היא צוחקת, "אני מגיעה מוקדם, לפני שהמטופלים מתעוררים, ובודקת רשימות מאושפזים ומשוחררים. מדברת עם הצוות, שבשלב הזה מגובש ומחובר, אחרי כמעט שנה של עבודה אינטנסיבית ביחד. ואז עושה סיבוב – עוברת מטופל-מטופל, שואלת כל אחד מה שלומו/ה, איך מתקדם תהליך השיקום. ואז מגיע החלק שאי אפשר לתכנן - בעיות שנתקלים בהן, פינות שלא סגורות עד הסוף, או מכתב שחרור שמחכים לו ואולי צריך לתקן את הניסוח. אם יש מטופלים חדשים אני עושה להם שיחת היכרות ואוריינטציה, מסבירה איך נראה השיקום והאשפוז, מסבירה איך זה עובד ומה צפוי להם. אני לוקחת גם חלק פעיל בישיבות צוות של המחלה, בפתיחה או בסגירה של המחלקה, וגם מתווכת את זה למטופלים".
המרכז הרפואי שיבא פתח הכשרה בטראומה וחוסן במהלך המלחמה. "זה היה מחזור ראשון שלקח את הנושא של חרבות ברזל כראייה אחרת על טראומה", מספרת אהרון, "ואני משתמשת בהרבה כלים שלמדתי שם. אנחנו מדברים עם המטופלים על מה זה טראומה ומה זה פוסט-טראומה".
העובדים בליווי נפגעי חרבות ברזל היו תחילה עובדים מיחידת חווית האדם בשיבא, ועכשיו מצטרפות אליהם גם בנות שירות לאומי. "בעבודה הזו רואים תהליכים שאנשים עוברים שהם מטורפים, וגם הסיפוק מההצלחות הוא כזה. כל שחרור ממחלקת השיקום ממלא את הלב בסיפוק למלווה. ויש גם את הרגעים של ההצלחות הקטנות, דברים שהם טריוויאליים למי שלא נפצע לעולם, אבל הוא חגיגת ענק למי שנפגע וצריך ללמוד את הפעולה מחדש: הפעם ראשונה שאני מרים את היד הפגועה, פעם ראשונה שאני הולך, פעם ראשונה שאני מיישר את הזרוע, פעם ראשונה שאני קופץ. אנחנו מלווים גם חטופים ששוחררו ואני זוכרת את הפעם הראשונה שמיה שם, החטופה ששוחררה, הושיטה לי משהו עם היד הפצועה. זה מכניס את החיים לפרופורציה".
אהרון עם מייה שם, שורדת השבי. "מכניס את החיים לפרופורציה"
על תחושת השליחות לצד הרגעים הלא פשוטים, מספר גם עובד נוסף בצוות הליווי: "לא קל לפגוש את הנפגעים והמשפחות שלהם ברגעים כל כך קשים, אבל אני בוחר לראות את הצד החיובי: הם ניצלו, הם בחיים, יש פה צוות שלם שעוטף אותם ואני קיבלתי הזדמנות להיות חלק קטנטן מכל המערכת הזו שעושה עכשיו הכל כדי להחזיר אותם לחיים. ליווי הנפגעים החזיר לי במידה רבה את תחושת היציבות בזכות מערכת אחת שמתקתקת, עם המון אנשים טובים, ולמערכת הזו קוראים שיבא".
